הכי מעניינים

המושג "בטן גב" מקבל משמעות אחרת בחופשות של אקטיב

October 25, 2018

1/5
Please reload

פוסטים אחרונים
Please reload

ארכיון
Please reload

חיפוש לפי תגיות
עקבו אחרי
  • מעיין רימר - עמוד פייסבוק

שניה לפני שנגמר: תובנות ממונדיאל 2018

July 15, 2018

כדורגל זה לא אהבת חיי. אני יכולה לגמרי לוותר על משחקים של הליגה הספרדית, האנגלית, הצרפתית וכן, גם על הליגה הישראלית. אבל כשזה מגיע למונדיאל, אני מתרגשת לפני כל משחק, גם אם מדובר בשתי קבוצות שהגיעו בפוקס למעמד הזה, וגם אם אני לא יודעת לבטא אפילו שם אחד משמות השחקנים על המגרש. אז מה הופך את האירוע הזה לכל כך מרגש? ולמה דווקא מונדיאל 2014 נתן לי פרספקטיבה אחרת על החיים?

 

גמר מונדיאל 2014 מנקודת מבט גרמנית

 

אין כמו ספורט. יש משהו בתחרויות בינלאומיות, ובתחרויות בכלל, שגורם לנו להתאגד ביחד לאירוע הרבה יותר גדול מאיתנו. וגם אם אנחנו לא אוהדים את אותה הקבוצה, עצם החיבור לאירוע הזה, בין אם אנחנו נמצאים שם פיזית או לא, ובין אם אנחנו מתחרים בו או לא, יוצר מכנה משותף כלשהו בינינו. כל הפוליטיקות שעד עכשיו התעסקנו בהם מוקפאות לרגע, ומפנות את מקומן לאנשים שרודפים אחרי כדור ומנסים לבעוט אותו לרשת. זה לא מדהים?

 

פסגת השאיפות - הקדמה

 

לפני 4 שנים, בזמן המונדיאל בברזיל, גרתי בגרמניה בחברת סטודנטים מכל העולם - טיימינג מושלם לחוויית מונדיאל אמיתית, גם כשאתה לא נמצא במדינה המארחת. כמעט כל ערב היינו יוצאים לראות את המשחקים המדוברים של היום, לבושים בצבעי מקסיקו/ספרד/גרמניה (המנצחת הגדולה של המונדיאל הקודם והמפסידה הגדולה של הנוכחי), גם כשהיה משחק פחות מעניין, מצאנו מקום מגניב לראות בו את המשחק - פעם בפאב בעיר העתיקה, פעם במתחם מסיבות ענק עם בריכה, פעם בהאנגר עצום עם מאות גרמנים שכל גול של גרמניה על ברזיל (7-1 לגרמניה) כמעט הפילו את התקרה מרוב שמחה. מדי פעם עצרתי להסתכל מהצד על כל הטירוף הזה, וחשבתי שאלו בסופו של דבר, הרגעים שאנחנו שואפים להגיע אליהם בחיים.

 

באותה עת שאני נהנית מהמשחק ומהאווירה, צצו פתאום תמונות של טנקים ובתים הרוסים בעזה, במהדורת החדשות המיוחדת שהייתה במחצית. קפאתי לרגע ולא האמנתי שיש כזו קיצוניות בעולם, ואיך אני מעזה לחגוג עם הגרמנים כשהמציאות הזאת קיימת במדינה שלי? ולמה לא מראים פה גם את הצד שלנו? והאם הצד שלנו באמת סובל כמו הצד שלהם? והאם זה באשמתנו? עצרתי את עצמי לפני שאיבדתי כיוון בין כל השאלות, והחלטתי שאני ממשיכה לחיות את הרגעים האלה, כי גם ככה אני לא יכולה לתקן עולם, וגם ככה כל קיץ יש מלחמה, לא רק כשיש מונדיאל, ואתמודד עם השאלות האלה אחרי שכל הטירוף של המונדיאל ירגע. וכך היה (אולי ארחיב על ההתמודדות עם הסיטואציה בפוסט אחר).

 

אחד הדברים הכי יפים שנתקלתי בהם אז, בתקופה ההיא בגרמניה, הוא ההומוגניות בין האוהדות לאוהדים. המונדיאל היה של כולם, ואף אחד לא התפלא שאנחנו גם מתעניינות במשחק, ושמתחשק לנו לצבוע את הפנים, או ללבוש דגלים בצבעים של מקסיקו או אנגליה או גרמניה, או מי ששיחק שהיינו בעדו באותו הרגע. כשהייתה הפוגה ממשחקים, אפילו הוזמנו לשחק בעצמנו כדורגל עם החבר'ה, הגענו אמנם רק 2 בנות מכל החבורה, אבל לא נפלנו מהם ביכולות שלנו, או לפחות לא מכולם.

 

המשחק של כולנו

 

כשחזרתי לארץ והתחלתי את השנה האחרונה שלי בלימודים, ידעתי שפרויקט הגמר שלי יעסוק בספורט וספורטאיות. והתחלתי לחפש נושאים לכתוב עליהם את הסמינריון. לא שמתי לב שהרעיון אצלי בראש כבר שנים, ורק הייתי צריכה לדוג אותו. (לסיפור המלא אפנה אתכם לכתבה שעשו על פרויקט הגמר ב"הארץ"). לא הייתי צריכה לחפש הרבה, כי ידעתי את מי אני רוצה לצלם וכל חמש הספורטאיות ששאלתי נענו בחיוב. בין הספורטאיות הייתה לי פלקון, שחקנית כדורגל בנבחרת ישראל שעד אז רק שמעתי את שמה. כמה שבועות לאחר פרסום הפרויקט, היא עברה לשחק בדויסבורג (ממש קרוב לדיסלדורף), העלתה את הקבוצה לבודסליגה (הליגה הטובה בעולם) כעבור שנה, הספיקה לעבור לשחק באוסטרליה בליגה הראשונה ודרכה עוד לפניה.

לי פלקון, מתוך פרויקט הגמר שלי "ממשיכה להתאמן"

 

במונדיאל הנוכחי פלקון כבר הגיעה להיות אחת הפרשניות באולפן המונדיאל, יחד עם אשרת עיני (שגם נכנסה לספרי ההסטוריה כאישה הראשונה בישראל שמפרשנת משחק מונדיאל- הגיע הזמן באמת!). בעודי גאה שיצא לי לעבוד עם הספורטאיות המובילות בארץ עוד כשהייתי סטודנטית, ושמחה שיש שיפור ושינוי בהתייחסות לנשים בספורט, קורים שני דברים שאני נתקלת בהם ברשתות החברתיות:

 

1. קראתי פוסטים שוביניסטים שמתייחסים לפלקון ועיני, הכדורגלניות המצליחות והמוכשרות כאל "בחורות שמבינות בכדורגל" ו"חלומו של כל גבר".

 

2. חברה, שגם היא שחקנית כדורגל בהפועל באר-שבע מעלה פוסט על כך שעיריית באר-שבע לא עומדת בהבטחתה לתת לקבוצה תקציבים שהובטחו לה אחרי שעבדו קשה כל השנה והעפילו לליגת העל.

 

היחס הזה, ה"כאילו שוויוני" מראה את חומרת הפער, ובמקום לתרום לקהילת ספורט הנשים להתרומם, הוא מדכא אותה ומייאש אותה כל פעם מחדש. ידוע לי שגם אצל הגברים יש בעיות תקציב, ובעיות התפתחות של ספורטאים צעירים, אז על אחת כמה וכמה שזה יקרה אצל הנשים. גם בשיא הלחץ וההתפתחות אנחנו יכולים לזהות "פול גז בניוטרל", ולפעמים צריך לעצור שניה, לעשות זום אאוט, ולשאול את עצמנו: האם אנחנו עושים את הדברים בצורה הנכונה ביותר?

 

מסקנות

 

אנחנו, במדינה הקטנה שלנו, מנסים להיות מאוד ליברליים ומאפשרים, ממש "אנשי העולם הגדול", אבל תמיד מחפשים את הטפיחות על השכם בכל פעם שאנחנו עושים משהו שקשור ב"העצמה נשית". משהו אחד אנחנו שוכחים: הסיבה שבגללה אנחנו צריכות את ההעצמה הזאת, היא זאת שצריכה טיפול. ההתייחסות הכללית לנשים מצליחות, ולנשים בספורט בכלל במדינת ישראל, בא תמיד ממעמד נחות יותר. כדורגלנית ותיקה ומצליחה שמגיעה למעמדים של פרשנית ספורט בטלוויזיה מוקטנת ברגע והופכת ל"בחורה שמבינה בכדורגל" ו"חלומו של כל גבר" - הגדרות מיניות ומקטינות שאינן מקצועיות בעליל ומיד הופכות את הכדורגל חזרה לזירה גברית ואת הנשים לרכושו של הגבר. וכמובן שבשיחה על נשים וכדורגל תמיד יעלו שאלות המגדר והמיניות - אבל למה צריך להיכנס בכלל למקומות האלה?

 

בואו ניתן למי שטוב/ה לפרשן ולשדר.

בואו לא נתיימר לנתח את החיים הפרטיים של הספורטאיות כי זה לא אומר כלום על הידע והיכולות המקצועיות שלהן.

בואו נעסוק כל אחד - במה שהוא טוב בו, וננסה לשפר ולהשתפר בדברים האלו.

ובואו נראה כדורגל, ביחד.

ואם אתם לא אוהבים כדורגל והמונדיאל לא מעניין אתכם - זה ממש בסדר.

 

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בפינטרסט
אהבתי
Please reload

mrimmer24@gmail.com

054-5909159

Proudly created by: Maayan Rimmer

סוגי תכנים ויראליים

תמונות תדמית לעסק, סרטוני תדמית לעסק, מיתוג אירועים, סרטונים לאירועים, סרטוני הכרות, נעים להכיר, תמונות לספורטאים, תמונות למאמני ומועדוני כושר, פרסומות לרשתות חברתיות, קמפיינים, צילום וידאו, צילום סטילס.

מעיין רימר

בעלת תואר ראשון בתקשורת חזותית עם התמחות בעיצוב למסך, מטעם המכון הטכנולוגי בחולון (HIT), עוסקת ביצירת תכנים ויזואליים ויראליים לספורטאים, עסקים ואירועים.

www.maayanrimmer.com